גמרא
פירוש
עֲסִיקִין אעַד שֶׁלֹּא הֶחְזִיק בָּהּ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִשֶּׁהֶחְזִיק בָּהּ אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ חַיְיתָא דְּקִיטְרֵי סְבַרְתְּ וְקַבֵּילְתְּ וּמֵאֵימַת מַחְזֵיק בַּהּ מִכִּי דָיֵישׁ אַמִּצְרֵי.
באִיכָּא דְּאָמְרִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
משנה מי שהיה נשוי ג׳ נשים ומת כתובתה של זו מנה כו׳ חולקות בשוה ופירש״י דאיירי ששלשתן נחתמו ביום א׳ דאל״כ המוקדמת קודמת לגבות. ולכאורה אין זה מוכרח לפרש כן סתם לשון המשנה דנהי דלא רצה רש״י לפרש דמיירי במטלטלין דאין בהו דין קדימה משום דקי״ל מטלטלי לא מישתעבדי לכתובה ואע״ג דבסמוך באוקימתא דרישא בשתי תפיסות מפרש רש״י להדיא דאיירי בתפסו מטלטלין וכמו שאבאר. מ״מ י״ל דהתם עיקר ענין התפיסה לא נזכר במשנה אלא דממילא מוקי לה בהכי אליבא דרבי נתן ואיכא למימר דס״ל מטלטלי משתעבדי לכתובה או בשתפסו ואליבא דמ״ד דמהני תפיסה דלאחר מיתה משא״כ הכא ברישא דמתניתין שהוא דין אמת אליבא דכ״ע לא ניחא לרש״י לפרש במטלטלין דאפילו תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אליבא דהילכתא אלא דאכתי מצי לפרש במקרקעי ובאותן שקנה הבעל לאחר נישואי שלשתן דלא שייך בהו קדימה דקי״ל לוה ולוה וקנה יחלוקו ולפי מה שאפרש לקמן בסמוך בעיקר פלוגתא דרבי ורבי נתן יש ליישב קצת פרש״י דעיקר מתני׳ לא איירי אלא באותן הנכסים שהיה לו בשעת הלואה ובמקרקעי וע״ש:
גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה. ולכאורה יש לדקדק דאמאי פסיקא ליה למקשה הך סברא דל״ג ושליש הוא דאית לה דבשלמא לפירוש רבינו חננאל בשמעתין דליכא למ״ד דשייך חלוקה בשום ענין לחלוק בשוה לגמרי המועט כמרובה אלא או הכל לפי ערך הממון או לפי הקרקע שהוא כנגד שיעבוד כל אחת דבהא פליגי ר׳ ורבי נתן. א״כ מקשה הכא שפיר דממ״נ ל״ג ושליש הוא דאית לה ולא יותר דאי כר׳ נתן עיקר שיעבוד של בעלת מנה לא שייכא אלא על מנה הראשונה ולגבי מנה שניה ליכא שיעבודא לגבה ואי כר׳ דאמר לפי ערך הממון נמי ל״ג ושליש אית לה שהוא חלק ששית ממאתים. משא״כ לפרש״י בסמוך שהסכימו הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל דלרבי חולקות בשוה לגמרי וא״כ האי בבא דרישא דקתני חולקות בשוה אתיא בין לר׳ ובין לרבי נתן וא״כ מאי פסיקא ליה להקשות דל״ג ושליש אית לה אדרבא פשטא דרישא משמע טפי כרבי וא״כ הו״ל לאקשויי נמי לאידך גיסא דס״ו ושני שלישים אית לה. אלא די״ל דהמקשה אברייתא דבסמוך קא סמיך דזו משנת רבי נתן ומש״ה מקשה שפיר. אלא דאכתי קשיא לי דמאי מקשה ל״ג ושליש הוא דאית לה דלמא רבי נתן מספקא ליה אי אזלינן בתר ערך השיעבוד או שלעולם חולקים לגמרי בשוה כדס״ל לר׳ לפרש״י. ולפ״ז נוטלת חמשים דל״ג ושליש נוטלת ממנה ראשונה בודאי. ועל המנה השנייה מספקא ליה אי כרבי ויש לה ליטול עוד חלק ושליש ל״ג ושליש. או שמא אינו מגיע לה כלום. ומש״ה קאמר דיחלוקו באותן ל״ג ושליש הנותרים. ונמצא דנוטלת שפיר בין הכל חמשים. אלא דאכתי סיפא דמתניתין לא אתי שפיר דאי מספקא ליה לרבי נתן א״כ למה נוטלת השנייה והשלישית בשוה האיכא לספוקי שמא לפי ערך השיעבוד. וא״כ מגיע יותר להשלישית דנהי דס״ו וב׳ שלישים מגיע לשנייה ממה נפשך מהמאתים הראשונים אבל במנה השלישית האיכא לספוקי אי אזלינן בתר שיעבודא ולית לה כלום או דחולקות בשוה לגמרי ומגיע לה עוד ל״ג ושליש והוי לן למימר דיחלקו אותן הל״ג ושליש ואכתי פ״ג ושליש הוא דאית לה לאמצעי׳ ואמאי תני דנוטל׳ מנה. אע״כ דא״א לאוקמי כולהו בבי דמתניתין לפי הדין אלא ע״י שכותבת א׳ לחברתה דו״ד אין לי או ע״י שתי תפיסות בין לפרש״י ובין לפי׳ ר״ח דלעולם לא שייכי אלא תרי ספיקי דלפירש״י ליכא למ״ד לפי ערך הממון ולפר״ח ליכא למ״ד דנוטלת בשוה לגמרי ודוק היטב: בתוספות בד״ה תימא הא סליקת נפשך כו׳ לא ידעתי אמאי לא משני כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה יש ליישב קושיא זו דהא דלא משני הכי דא״כ מאי קמל״ן וכמ״ש מהרש״א ז״ל ע״ש אלא שכתב דיש לפרש קושיית התוספות לפירוש רבינו חננאל דבסמוך. וא״כ שפיר איכא למימר דקמ״ל מתניתין לאפוקי מדרבי. ולענ״ד לא שייך כלל לומר דמתניתין אתא לאפוקי מדרבי אלא לאוקימתא דרבי יעקב משמיה דרבינא דאיירי בשתי תפיסות וא״כ לרבי דלעולם חולקות בשוה לפי ערך הממון לפר״ח תו לא משכחת לדינא דרישא ומציעתא דלר׳ לא שני ליה בין תפיסה א׳ לשתי תפיסות משא״כ לאוקימתא דשמואל דקיימינן השתא דמתניתין איירי בכותבת דין ודברים אין לי לא שייך לומר לאפוקי מדרבי דהא לרבי משכחת לכולהו בבי דמתני׳ על דרך מקרה דכיון דלא מפרש במתני׳ איזה מהם שכתבה דו״ד אין לי ועל איזה סך כתבה ולר׳ נתן נמי לא משכחת לחושבנא דמתניתין אלא ע״ד מקרה במציעתא שכתבה שנייה לראשונה על מנה ובסיפא שכתבה השנייה להשלישית וא״כ לר׳ נמי אשכחן האי חושבנא בעלמא להיפך לפרש״י שכתבה הראשונה לשניהם דו״ד אין לי במה שמותר על חמשים והשנייה כתבה לשלישית בסיפא דו״ד אין לי במה שמותר על המגיע לי בעיקר החלוקה דהיינו מנה ולא במה שזכיתי מהראשונה או דסיפא איירי שהראשונה כתבה לשלישית לחוד ולפר״ח איפכא דכתבה השנייה והשלישית לראשונה וכן השלישית לשנייה וא״כ דלרבי נמי משכחת לה ולא שייך לומר דלשמואל אתא מתניתין לאפוקי מדר׳. ולפ״ז היה נראה ג״כ הא דמסקינן בסמוך זו משנת ר׳ נתן היינו לסיוע לאוקימתא דרב אחא משמיה דרבינא אלא דאפשר דהברייתא מפרשא מילי טפי וא״ש אפילו לשמואל וכ״ש דלפר״ח בלא״ה לשמואל נמי אתי שפיר ברייתא דזו משנת ר׳ נתן ארישא דמתניתין דלר׳ לא שקלי כ״א לפי ערך הממון מ״מ מציעתא דמתני׳ לשמואל לא שייך בה לאפוקי מדרבי וא״כ נתיישבה קושית התוספות דהא דלא משני שכתבו שתיהן דא״כ מאי קמ״ל אבל באוקימתא דסיפא אתי שפיר כמו שאבאר בלשון התוספות בד״ה בכותבת כן נראה לי ודוק היטב:
בד״ה וכן שלשה שהטילו לכיס לא הוי ממש דומיא דרישא כו׳ לכאורה הלשון תמוה במה שכתבו דלא הוי ממש דומיא דרישא דהא לא הוי כלל דומיא דרישא ולא הוי נמי דומיא דמציעתא אלא דומיא דסיפא לחוד כפירוש ר״ח ויש ליישב כוונתם דמעיקרא משמע להו דההיא וכן אכולה עיקר דמתניתין קאי דהא שמעינן מיהא מכולהו בבי דמתניתין דלא שייך לומר בשנים שהטילו לכיס דחולקין לגמרי בשוה דא״כ היה הדין במכ״ש בהא דמתני׳ שחולקות לגמרי בשוה ומדחזינן במציעתא וסיפא דלא אמרינן הכי ע״כ ברישא נמי לאו משום דלעולם חולקים בשוה אלא משום דאזלינן בתר שיעבודא והאי סברא לא שייכא כלל בשנים שהטילו לכיס וא״כ א״ש קצת הא דקתני וכן שהטילו לכיס דלא אמרינן השכר לאמצע וכאן מי שחובה יותר נוטלת יותר. אלא דאכתי לא הוי ממש דומיא דרישא לדינא דהכא כ״א נוטלת לפי מעותי׳ ומהאי טעמא לא הוי ממש דומיא דמציעתא אלא בהא דמיא קצת שזו שכתובתה יותר מחבירתה נוטלת יותר מדלא אמרינן במציעתא שחולקות בשוה לגמרי כרבי לפרש״י דא״כ ליתא לדינא דמציעתא וכדפרישית אבל ר״ח לשיטתו דבלא״ה לא אשכח מאן דאית ליה חלוקה בשוה לגמרי דאדרבא רבי פליג נמי אבבא דרישא וא״כ תו לא שייך לומר דוכן בשנים שהטילו קאי אהא מילתא דאין חולקין בשוה ומש״ה הוצרך ר״ח לפרש דלא קאי אלא אבבא דסיפא לחוד כן נראה לי ברור ודוק היטב: בד״ה דאמרה לה מדו״ד הוא דסליק כו׳ לא איתפריש שפיר טעמא דהא מילתא עכ״ל. ולא ניחא להו במה שפירש״י בזה דשפיר מצי למימר דאינה מסלקת אלא השיעבוד מבעלת הראשונה ולא שייך בכה״ג לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו דמאי שנא איהי מינה דידה אלא דאכתי קשיא להו שפיר דכיון דמתחלת הדין מגיע לשלישית פ״ג ושליש ל״ג ושליש ממנה ראשונה וחמשים ממנה שניה א״כ מהיכא תוכל השניה להפסיד לשלישית העיקר חלוקה. כן נ״ל בכוונת התוספות שכתבו דלא איתפריש טעמא דמילתא ומעתה אין מקום למה שכתב מורי זקיני זצ״ל בזה אלא דלענ״ד נראה ליישב קושית התוספות דהיינו טעמא דמילתא דודאי אם היה זה דין גמור שאין מגיע להראשונה במנה הראשונה כ״א ל״ג ושליש ובמנה השניה אין לה כלום הוי שייכא תמיהת התוס׳ שפיר אלא דבאמת אין זה דין גמור תדע דהא אי תפסה ראשונה כל המנה לחלקה ודאי זכתה דהא דאמרינן חולקות בשוה אין זה מעיקר הדין אלא שאין כח ביד ב״ד לייפות כח א׳ מהם יותר. אבל אילו תפסה מעצמה או שהגבוה הב״ד קודם שידעו שיש כאן שלש כתובות בודאי זכתה כדקי״ל בכל מקום דקנה וקנה יחלוקו שאם קדמה אחת וגבתה גבתה. וא״כ מעתה אין מקום לקושית התוספות דמכיון שכתבה השניה לראשונה דו״ד אין לה בדינא הוא דקאמרה כיון שיש לראשונה זכות בכל המנה והו״ל כאילו כבר גבתה והארכתי בטעם הדבר למאן דס״ל שודא דדיינא כמו שיבואר לקמן וא״כ מצי השנייה למימר דמצד השודא הוא דעבדה הכי שהדין עם השנייה דמסתמא הקנה לה בעלה בעין יפה יותר וכיון דמדינא קאמרה מהני לראשונה כאילו כבר זכתה ומש״ה חולקת שפיר עם השלישית דלגבי דידה אין רוצית לוותר כלל כן נ״ל נכון ועיין בחידושי הריטב״א שדבריו נוטין ג״כ לזו הסברא ודו״ק: רש״י בד״ה ע״ה הוא דאית לה דהא כיון דאוקימנא בכותבת כו׳ עכ״ל. ולכאורה האי בבא דסיפא נמי ע״כ איירי בכותבת מדשקלה הראשונה חמשים וכיון דאיירי נמי בכותבת ממילא משמע ליה להמקשה דדומיא דמציעתא איירי שכתבה השנייה לחוד מש״ה קאמר ע״ה הוא דאית לה: תוספות בד״ה בכותבת כו׳ לא ידע רבי מאי קמ״ל מתניתין עכ״ל. עיין מ״ש הר״ן ז״ל בזה ומורי זקיני זצ״ל כתב דבבא דמציעתא איכא רבותא דמהני לשון דו״ד לחוד אפילו בלא קנין דאי בקנין לא שייך הא דמשני בגמרא דא״ל מדין ודברים הוא דסליק נפשיה דהא בקנו מידה אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידה וא״כ בכה״ג אשמעינן נמי בסיפא דמהני נמי לשון דו״ד דהוי רבותא טפי בסיפא מבמציעתא כמ״ש מילתא בטעמיה ע״ש. אמנם לענ״ד נראה דאפילו אי ליכא רבותא בסיפא אפ״ה איצטריך למיתני האי בבא דמשכחת דרך מקרה שנוטלת כל אחת לפי ערך ממון כדי למיסמך עלה האי בבא דוכן שנים שהטילו לכיס דמעיקר הדין חולקין לפי הממון וזה ברור. ועוד נ״ל לפרש כולה אוקימתא דשמואל דמתני׳ איירי בכותבת דו״ד אין לי דלא איירי שתטול אחת מהם יותר ממה שמגיע לה דלאו בשופטני עסקינן אלא לפי שסוברת דיש להם ליטול לפי ערך הממון. וא״כ במציעתא השנייה רוצית לוותר להראשונה שתטול לפי ערך הממון דהיינו ס״ו וב׳ שלישים רק שהשלישית אינה רוצית בכך מש״ה נוטלת הראשונה חמשים ל״ג ושליש המגיע לה ועוד חצי מל״ג ושליש שוויתרה השניה מחלקה ובבא דסיפא גם השלישית רוצית בכך שתטול כ״א לפי ערך הממון ומש״ה כך הם חולקין ומהני לשון דו״ד אין לי משא״כ אם רוצין לוותר שתטול יותר מערך הממון אפשר דבעינן קנין גמור ולפי זה שפיר קתני סיפא דסיפא וכן שנים שהטילו לכיס כך הן חולקין לפי ערך הממון כן נ״ל נכון ודו״ק: בגמרא תניא זו משנת רבי נתן כו׳ עיין במרדכי שכתב בשם רבינו ברוך דמשנת ר׳ נתן היינו בפרק הבית והעליה דקאמר ר״נ בע״ה נוטל ב׳ חלקים בקרקע ובעל העליה שליש והיינו לפי הממון ולכאורה יש לתמוה דהא לכולהו אוקימתי דלעיל במתניתין אין חולקות לפי ממון כ״א בסיפא ע״פ מקרה. ויש ליישב למאי דפרישית לעיל דעיקר הרבותא דמתניתין לאפוקי מדרבי דאמר חולקין בשוה לגמרי וקמ״ל דלא אלא לפי ערך השיעבוד דהיינו טעמא דר״נ בבית ועליה דקרקע אישתעבד להו לפי ערך כן נראה לי:
קונטרס אחרון
מי שהיה נשוי ג׳ נשים כו׳ תניא זו משנת ר׳ נתן אבל ר׳ אומר א״א רואה דבריו של ר״נ אלא חולקין בשוה וכתב הרי״ף ז״ל שחולקין בשוה לגמרי ולא לפי ערך הממון וכבר האריך הרי״ף ז״ל בטעמא דמילתא ועכ״ז ראיתי שלימים וכן רבים תמהו על סברא זו ולא נתיישב להם היטב. אמנם לענ״ד כפי מה שכתבתי בפנים הוא ביאור מספיק ע״ש:
בתוספות בד״ה רבי אומר כו׳ פירש רבינו חננאל כו׳ וא״א להעמיד דבריו כו׳ לפי שמדת הדין לוקה בזה עכ״ל. נראה דרישא דמניתין אליבא דר׳ נתן לא קשיא ליה לר״ח אמאי חולקות בשוה משום דיש לכ״א שיעבוד בשוה ועיין בלשון הרי״ף ז״ל באריכות בס׳ ההלכות ובס׳ תמים דעים בשערים שכתב בשם רבינו האי גאון דמעיקרא הוא מדמה לה לשנים אוחזין בטלית והדר ביה בסוף ימיו וא״כ דמש״ה לא קשיא ליה לר״ח בבא דרישא די״ל דר״נ מדמה לה להאי דזה אומר כולה שלי והיינו דקיבל זוזי מתרווייהו כדאוקמינן התם ואפ״ה לא שני לן אם קנה א׳ מהם במאה זוזי והשני קנאה באלף זוז דבכל ענין חולקין בשוה ולא לפי ערך הממון והיינו משום דבתר טענה אזלינן שכל א׳ טוען כדין כולה שלי וה״נ דכוותיה כיון דשיעבודא דאורייתא הרי כל אחת אומרת על כל המנה כולו שלי משא״כ אינך בבי קשיין ליה לר״ח שפיר דלא דמי אלא לסיפא דמתניתין דשנים אוחזין דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע וה״נ דכוותיה בבבא דסיפא השלישית אומרת כולה שלי והאמצעית אינה יכולה לומר אלא שני חלקים שלי והראשונה שליש שלי וא״כ שפיר קאמר ר״ח שמדת הדין לוקה בזה. מיהו לפי מאי דמסיק הרי״ף והרא״ש ז״ל דרבי ס״ל חולקין לגמרי בשוה והכי הלכתא וכ״כ הרמב״ם ז״ל ורוב הפוסקים אלא שאחר כל האריכות שהאריך הרי״ף ז״ל בזה מ״מ לא ביאר היטב טעם שיטה זו. ונראה לענ״ד דסובר דכיון דקי״ל שיעבודא דאורייתא ואפי׳ אם לוה מנה ויש לו נכסים שוין מאה מנה כולם משועבדים לגמרי לבע״ח כדמוכח להדיא מהא דקי״ל דהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין תקנתא דרבנן בעלמא הוא אלמא דמדאורייתא כולהו נכסי אשתעבדו לגמרי לבע״ח אפילו מה שהוא יתר על חובו וא״כ ה״נ כיון דכולהו נכסי משתעבדי לבעלת מנה כמו לבעלת שלשה מנה עד שתפרע את שלה א״כ שפיר מצי קאמרה נמי כולה שלי עד שאגבה את חובי. ועוד הוספתי בטעם הדבר דכיון דאפילו נכסים שקנה לאחר מיכן משתעבדו אע״ג דלא שייך בהו למימר דנכסי דאיניש ערבין ביה בשעת הלואה. אע״כ דעיקר השיעבוד חל על גופו של אדם שמחוייב לקיים מצות פריעת בע״ח כדלעיל פ׳ הכותב ונכסיו משועבדין לקיים המצוה וכפרש״י לעיל שיהא הן שלו צדק כדפרישית שם א״כ אין כאן מקום לומר שהשעבוד הוא לפי ערך הממון שהרי יש לקיים מצות פריעת בע״ח לכ״א בשוה שעיקר המצוה שוה לבע״ח קטן כמו לגדול כן נ״ל נכון וברור בעזה״י והיינו דקלסיה הרי״ף ז״ל לסברא זו וכתב שראוי לסמוך עליה כהלכה למשה מסיני ודוק היטב:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה. ולכאורה יש לדקדק דאמאי פסיקא ליה למקשה הך סברא דל״ג ושליש הוא דאית לה דבשלמא לפירוש רבינו חננאל בשמעתין דליכא למ״ד דשייך חלוקה בשום ענין לחלוק בשוה לגמרי המועט כמרובה אלא או הכל לפי ערך הממון או לפי הקרקע שהוא כנגד שיעבוד כל אחת דבהא פליגי ר׳ ורבי נתן. א״כ מקשה הכא שפיר דממ״נ ל״ג ושליש הוא דאית לה ולא יותר דאי כר׳ נתן עיקר שיעבוד של בעלת מנה לא שייכא אלא על מנה הראשונה ולגבי מנה שניה ליכא שיעבודא לגבה ואי כר׳ דאמר לפי ערך הממון נמי ל״ג ושליש אית לה שהוא חלק ששית ממאתים. משא״כ לפרש״י בסמוך שהסכימו הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל דלרבי חולקות בשוה לגמרי וא״כ האי בבא דרישא דקתני חולקות בשוה אתיא בין לר׳ ובין לרבי נתן וא״כ מאי פסיקא ליה להקשות דל״ג ושליש אית לה אדרבא פשטא דרישא משמע טפי כרבי וא״כ הו״ל לאקשויי נמי לאידך גיסא דס״ו ושני שלישים אית לה. אלא די״ל דהמקשה אברייתא דבסמוך קא סמיך דזו משנת רבי נתן ומש״ה מקשה שפיר. אלא דאכתי קשיא לי דמאי מקשה ל״ג ושליש הוא דאית לה דלמא רבי נתן מספקא ליה אי אזלינן בתר ערך השיעבוד או שלעולם חולקים לגמרי בשוה כדס״ל לר׳ לפרש״י. ולפ״ז נוטלת חמשים דל״ג ושליש נוטלת ממנה ראשונה בודאי. ועל המנה השנייה מספקא ליה אי כרבי ויש לה ליטול עוד חלק ושליש ל״ג ושליש. או שמא אינו מגיע לה כלום. ומש״ה קאמר דיחלוקו באותן ל״ג ושליש הנותרים. ונמצא דנוטלת שפיר בין הכל חמשים. אלא דאכתי סיפא דמתניתין לא אתי שפיר דאי מספקא ליה לרבי נתן א״כ למה נוטלת השנייה והשלישית בשוה האיכא לספוקי שמא לפי ערך השיעבוד. וא״כ מגיע יותר להשלישית דנהי דס״ו וב׳ שלישים מגיע לשנייה ממה נפשך מהמאתים הראשונים אבל במנה השלישית האיכא לספוקי אי אזלינן בתר שיעבודא ולית לה כלום או דחולקות בשוה לגמרי ומגיע לה עוד ל״ג ושליש והוי לן למימר דיחלקו אותן הל״ג ושליש ואכתי פ״ג ושליש הוא דאית לה לאמצעי׳ ואמאי תני דנוטל׳ מנה. אע״כ דא״א לאוקמי כולהו בבי דמתניתין לפי הדין אלא ע״י שכותבת א׳ לחברתה דו״ד אין לי או ע״י שתי תפיסות בין לפרש״י ובין לפי׳ ר״ח דלעולם לא שייכי אלא תרי ספיקי דלפירש״י ליכא למ״ד לפי ערך הממון ולפר״ח ליכא למ״ד דנוטלת בשוה לגמרי ודוק היטב: בתוספות בד״ה תימא הא סליקת נפשך כו׳ לא ידעתי אמאי לא משני כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה יש ליישב קושיא זו דהא דלא משני הכי דא״כ מאי קמל״ן וכמ״ש מהרש״א ז״ל ע״ש אלא שכתב דיש לפרש קושיית התוספות לפירוש רבינו חננאל דבסמוך. וא״כ שפיר איכא למימר דקמ״ל מתניתין לאפוקי מדרבי. ולענ״ד לא שייך כלל לומר דמתניתין אתא לאפוקי מדרבי אלא לאוקימתא דרבי יעקב משמיה דרבינא דאיירי בשתי תפיסות וא״כ לרבי דלעולם חולקות בשוה לפי ערך הממון לפר״ח תו לא משכחת לדינא דרישא ומציעתא דלר׳ לא שני ליה בין תפיסה א׳ לשתי תפיסות משא״כ לאוקימתא דשמואל דקיימינן השתא דמתניתין איירי בכותבת דין ודברים אין לי לא שייך לומר לאפוקי מדרבי דהא לרבי משכחת לכולהו בבי דמתני׳ על דרך מקרה דכיון דלא מפרש במתני׳ איזה מהם שכתבה דו״ד אין לי ועל איזה סך כתבה ולר׳ נתן נמי לא משכחת לחושבנא דמתניתין אלא ע״ד מקרה במציעתא שכתבה שנייה לראשונה על מנה ובסיפא שכתבה השנייה להשלישית וא״כ לר׳ נמי אשכחן האי חושבנא בעלמא להיפך לפרש״י שכתבה הראשונה לשניהם דו״ד אין לי במה שמותר על חמשים והשנייה כתבה לשלישית בסיפא דו״ד אין לי במה שמותר על המגיע לי בעיקר החלוקה דהיינו מנה ולא במה שזכיתי מהראשונה או דסיפא איירי שהראשונה כתבה לשלישית לחוד ולפר״ח איפכא דכתבה השנייה והשלישית לראשונה וכן השלישית לשנייה וא״כ דלרבי נמי משכחת לה ולא שייך לומר דלשמואל אתא מתניתין לאפוקי מדר׳. ולפ״ז היה נראה ג״כ הא דמסקינן בסמוך זו משנת ר׳ נתן היינו לסיוע לאוקימתא דרב אחא משמיה דרבינא אלא דאפשר דהברייתא מפרשא מילי טפי וא״ש אפילו לשמואל וכ״ש דלפר״ח בלא״ה לשמואל נמי אתי שפיר ברייתא דזו משנת ר׳ נתן ארישא דמתניתין דלר׳ לא שקלי כ״א לפי ערך הממון מ״מ מציעתא דמתני׳ לשמואל לא שייך בה לאפוקי מדרבי וא״כ נתיישבה קושית התוספות דהא דלא משני שכתבו שתיהן דא״כ מאי קמ״ל אבל באוקימתא דסיפא אתי שפיר כמו שאבאר בלשון התוספות בד״ה בכותבת כן נראה לי ודוק היטב:
בד״ה וכן שלשה שהטילו לכיס לא הוי ממש דומיא דרישא כו׳ לכאורה הלשון תמוה במה שכתבו דלא הוי ממש דומיא דרישא דהא לא הוי כלל דומיא דרישא ולא הוי נמי דומיא דמציעתא אלא דומיא דסיפא לחוד כפירוש ר״ח ויש ליישב כוונתם דמעיקרא משמע להו דההיא וכן אכולה עיקר דמתניתין קאי דהא שמעינן מיהא מכולהו בבי דמתניתין דלא שייך לומר בשנים שהטילו לכיס דחולקין לגמרי בשוה דא״כ היה הדין במכ״ש בהא דמתני׳ שחולקות לגמרי בשוה ומדחזינן במציעתא וסיפא דלא אמרינן הכי ע״כ ברישא נמי לאו משום דלעולם חולקים בשוה אלא משום דאזלינן בתר שיעבודא והאי סברא לא שייכא כלל בשנים שהטילו לכיס וא״כ א״ש קצת הא דקתני וכן שהטילו לכיס דלא אמרינן השכר לאמצע וכאן מי שחובה יותר נוטלת יותר. אלא דאכתי לא הוי ממש דומיא דרישא לדינא דהכא כ״א נוטלת לפי מעותי׳ ומהאי טעמא לא הוי ממש דומיא דמציעתא אלא בהא דמיא קצת שזו שכתובתה יותר מחבירתה נוטלת יותר מדלא אמרינן במציעתא שחולקות בשוה לגמרי כרבי לפרש״י דא״כ ליתא לדינא דמציעתא וכדפרישית אבל ר״ח לשיטתו דבלא״ה לא אשכח מאן דאית ליה חלוקה בשוה לגמרי דאדרבא רבי פליג נמי אבבא דרישא וא״כ תו לא שייך לומר דוכן בשנים שהטילו קאי אהא מילתא דאין חולקין בשוה ומש״ה הוצרך ר״ח לפרש דלא קאי אלא אבבא דסיפא לחוד כן נראה לי ברור ודוק היטב: בד״ה דאמרה לה מדו״ד הוא דסליק כו׳ לא איתפריש שפיר טעמא דהא מילתא עכ״ל. ולא ניחא להו במה שפירש״י בזה דשפיר מצי למימר דאינה מסלקת אלא השיעבוד מבעלת הראשונה ולא שייך בכה״ג לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו דמאי שנא איהי מינה דידה אלא דאכתי קשיא להו שפיר דכיון דמתחלת הדין מגיע לשלישית פ״ג ושליש ל״ג ושליש ממנה ראשונה וחמשים ממנה שניה א״כ מהיכא תוכל השניה להפסיד לשלישית העיקר חלוקה. כן נ״ל בכוונת התוספות שכתבו דלא איתפריש טעמא דמילתא ומעתה אין מקום למה שכתב מורי זקיני זצ״ל בזה אלא דלענ״ד נראה ליישב קושית התוספות דהיינו טעמא דמילתא דודאי אם היה זה דין גמור שאין מגיע להראשונה במנה הראשונה כ״א ל״ג ושליש ובמנה השניה אין לה כלום הוי שייכא תמיהת התוס׳ שפיר אלא דבאמת אין זה דין גמור תדע דהא אי תפסה ראשונה כל המנה לחלקה ודאי זכתה דהא דאמרינן חולקות בשוה אין זה מעיקר הדין אלא שאין כח ביד ב״ד לייפות כח א׳ מהם יותר. אבל אילו תפסה מעצמה או שהגבוה הב״ד קודם שידעו שיש כאן שלש כתובות בודאי זכתה כדקי״ל בכל מקום דקנה וקנה יחלוקו שאם קדמה אחת וגבתה גבתה. וא״כ מעתה אין מקום לקושית התוספות דמכיון שכתבה השניה לראשונה דו״ד אין לה בדינא הוא דקאמרה כיון שיש לראשונה זכות בכל המנה והו״ל כאילו כבר גבתה והארכתי בטעם הדבר למאן דס״ל שודא דדיינא כמו שיבואר לקמן וא״כ מצי השנייה למימר דמצד השודא הוא דעבדה הכי שהדין עם השנייה דמסתמא הקנה לה בעלה בעין יפה יותר וכיון דמדינא קאמרה מהני לראשונה כאילו כבר זכתה ומש״ה חולקת שפיר עם השלישית דלגבי דידה אין רוצית לוותר כלל כן נ״ל נכון ועיין בחידושי הריטב״א שדבריו נוטין ג״כ לזו הסברא ודו״ק: רש״י בד״ה ע״ה הוא דאית לה דהא כיון דאוקימנא בכותבת כו׳ עכ״ל. ולכאורה האי בבא דסיפא נמי ע״כ איירי בכותבת מדשקלה הראשונה חמשים וכיון דאיירי נמי בכותבת ממילא משמע ליה להמקשה דדומיא דמציעתא איירי שכתבה השנייה לחוד מש״ה קאמר ע״ה הוא דאית לה: תוספות בד״ה בכותבת כו׳ לא ידע רבי מאי קמ״ל מתניתין עכ״ל. עיין מ״ש הר״ן ז״ל בזה ומורי זקיני זצ״ל כתב דבבא דמציעתא איכא רבותא דמהני לשון דו״ד לחוד אפילו בלא קנין דאי בקנין לא שייך הא דמשני בגמרא דא״ל מדין ודברים הוא דסליק נפשיה דהא בקנו מידה אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידה וא״כ בכה״ג אשמעינן נמי בסיפא דמהני נמי לשון דו״ד דהוי רבותא טפי בסיפא מבמציעתא כמ״ש מילתא בטעמיה ע״ש. אמנם לענ״ד נראה דאפילו אי ליכא רבותא בסיפא אפ״ה איצטריך למיתני האי בבא דמשכחת דרך מקרה שנוטלת כל אחת לפי ערך ממון כדי למיסמך עלה האי בבא דוכן שנים שהטילו לכיס דמעיקר הדין חולקין לפי הממון וזה ברור. ועוד נ״ל לפרש כולה אוקימתא דשמואל דמתני׳ איירי בכותבת דו״ד אין לי דלא איירי שתטול אחת מהם יותר ממה שמגיע לה דלאו בשופטני עסקינן אלא לפי שסוברת דיש להם ליטול לפי ערך הממון. וא״כ במציעתא השנייה רוצית לוותר להראשונה שתטול לפי ערך הממון דהיינו ס״ו וב׳ שלישים רק שהשלישית אינה רוצית בכך מש״ה נוטלת הראשונה חמשים ל״ג ושליש המגיע לה ועוד חצי מל״ג ושליש שוויתרה השניה מחלקה ובבא דסיפא גם השלישית רוצית בכך שתטול כ״א לפי ערך הממון ומש״ה כך הם חולקין ומהני לשון דו״ד אין לי משא״כ אם רוצין לוותר שתטול יותר מערך הממון אפשר דבעינן קנין גמור ולפי זה שפיר קתני סיפא דסיפא וכן שנים שהטילו לכיס כך הן חולקין לפי ערך הממון כן נ״ל נכון ודו״ק: בגמרא תניא זו משנת רבי נתן כו׳ עיין במרדכי שכתב בשם רבינו ברוך דמשנת ר׳ נתן היינו בפרק הבית והעליה דקאמר ר״נ בע״ה נוטל ב׳ חלקים בקרקע ובעל העליה שליש והיינו לפי הממון ולכאורה יש לתמוה דהא לכולהו אוקימתי דלעיל במתניתין אין חולקות לפי ממון כ״א בסיפא ע״פ מקרה. ויש ליישב למאי דפרישית לעיל דעיקר הרבותא דמתניתין לאפוקי מדרבי דאמר חולקין בשוה לגמרי וקמ״ל דלא אלא לפי ערך השיעבוד דהיינו טעמא דר״נ בבית ועליה דקרקע אישתעבד להו לפי ערך כן נראה לי:
קונטרס אחרון
מי שהיה נשוי ג׳ נשים כו׳ תניא זו משנת ר׳ נתן אבל ר׳ אומר א״א רואה דבריו של ר״נ אלא חולקין בשוה וכתב הרי״ף ז״ל שחולקין בשוה לגמרי ולא לפי ערך הממון וכבר האריך הרי״ף ז״ל בטעמא דמילתא ועכ״ז ראיתי שלימים וכן רבים תמהו על סברא זו ולא נתיישב להם היטב. אמנם לענ״ד כפי מה שכתבתי בפנים הוא ביאור מספיק ע״ש:
בתוספות בד״ה רבי אומר כו׳ פירש רבינו חננאל כו׳ וא״א להעמיד דבריו כו׳ לפי שמדת הדין לוקה בזה עכ״ל. נראה דרישא דמניתין אליבא דר׳ נתן לא קשיא ליה לר״ח אמאי חולקות בשוה משום דיש לכ״א שיעבוד בשוה ועיין בלשון הרי״ף ז״ל באריכות בס׳ ההלכות ובס׳ תמים דעים בשערים שכתב בשם רבינו האי גאון דמעיקרא הוא מדמה לה לשנים אוחזין בטלית והדר ביה בסוף ימיו וא״כ דמש״ה לא קשיא ליה לר״ח בבא דרישא די״ל דר״נ מדמה לה להאי דזה אומר כולה שלי והיינו דקיבל זוזי מתרווייהו כדאוקמינן התם ואפ״ה לא שני לן אם קנה א׳ מהם במאה זוזי והשני קנאה באלף זוז דבכל ענין חולקין בשוה ולא לפי ערך הממון והיינו משום דבתר טענה אזלינן שכל א׳ טוען כדין כולה שלי וה״נ דכוותיה כיון דשיעבודא דאורייתא הרי כל אחת אומרת על כל המנה כולו שלי משא״כ אינך בבי קשיין ליה לר״ח שפיר דלא דמי אלא לסיפא דמתניתין דשנים אוחזין דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע וה״נ דכוותיה בבבא דסיפא השלישית אומרת כולה שלי והאמצעית אינה יכולה לומר אלא שני חלקים שלי והראשונה שליש שלי וא״כ שפיר קאמר ר״ח שמדת הדין לוקה בזה. מיהו לפי מאי דמסיק הרי״ף והרא״ש ז״ל דרבי ס״ל חולקין לגמרי בשוה והכי הלכתא וכ״כ הרמב״ם ז״ל ורוב הפוסקים אלא שאחר כל האריכות שהאריך הרי״ף ז״ל בזה מ״מ לא ביאר היטב טעם שיטה זו. ונראה לענ״ד דסובר דכיון דקי״ל שיעבודא דאורייתא ואפי׳ אם לוה מנה ויש לו נכסים שוין מאה מנה כולם משועבדים לגמרי לבע״ח כדמוכח להדיא מהא דקי״ל דהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין תקנתא דרבנן בעלמא הוא אלמא דמדאורייתא כולהו נכסי אשתעבדו לגמרי לבע״ח אפילו מה שהוא יתר על חובו וא״כ ה״נ כיון דכולהו נכסי משתעבדי לבעלת מנה כמו לבעלת שלשה מנה עד שתפרע את שלה א״כ שפיר מצי קאמרה נמי כולה שלי עד שאגבה את חובי. ועוד הוספתי בטעם הדבר דכיון דאפילו נכסים שקנה לאחר מיכן משתעבדו אע״ג דלא שייך בהו למימר דנכסי דאיניש ערבין ביה בשעת הלואה. אע״כ דעיקר השיעבוד חל על גופו של אדם שמחוייב לקיים מצות פריעת בע״ח כדלעיל פ׳ הכותב ונכסיו משועבדין לקיים המצוה וכפרש״י לעיל שיהא הן שלו צדק כדפרישית שם א״כ אין כאן מקום לומר שהשעבוד הוא לפי ערך הממון שהרי יש לקיים מצות פריעת בע״ח לכ״א בשוה שעיקר המצוה שוה לבע״ח קטן כמו לגדול כן נ״ל נכון וברור בעזה״י והיינו דקלסיה הרי״ף ז״ל לסברא זו וכתב שראוי לסמוך עליה כהלכה למשה מסיני ודוק היטב:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush